טיול ואגדה בלטרון: מדוע שותקים הנזירים?

איזור לטרון טומן בחובו טבע, דת, היסטוריה ודו-קיום

גבעות לטרון חולשות על הדרכים המובילות לירושלים, ולכן הן היו זירת קרבות מתקופת המקרא ועד מלחמת ששת הימים – על כך יעידו שרידי המצודות והמבצרים הרבים באיזור. לאחר שנים של קרבות ועלילות גבורה רגע האיזור, ואיזורים רבים הפכו לאתרי תיירות

רבותי ההיסטוריה חולפת
תחנת משטרת לטרון הפכה למוזיאון השריון, מקום פציעתו של אריק שרון הפך למיזם התיירות מיני-ישראל, מנזר השתקנים הוקם ליד שרידי מבצר צלבני ומעל תעלות הקשר של הלגיון הירדני ניטעו מטעי זיתים וחרובים.

לשם לטרון שני הסברים: האגדה הנוצרית מספרת כי זהו מקום הולדתו של אותו גנב טוב שנצלב לצד ישו בירושלים. בעודם נאנקים מכאב הצליבה, הבטיח ישו לגנב שיעלו יחד לגן עדן. עולי הרגל הנוצרים בימי הביניים קראו לאיזור זה בלטינית “דומוס בוני לטרוניס” – מעון הגנב הטוב. מהמילה “לטרוניס”, שפרושה גנב, נגזר השם לטרון של ימינו.

הסבר אחר למקור השם נמצא על פסגת הגבעה מעל המנזר. שם נמצאים שרידי מבצר צלבני ששמו היה מגדל הפרשים, ובצרפתית: “לה טורון דה שבלייה”. עם הזמן, הערבים תושבי המקום קיצרו ושיבשו את המבטא הצרפתי המוזר להם וכך נוצר השם לטרון.

הצד האפל של לטרון
טיול בלטרון יכול להתחיל במנזר השתקנים, משם ניתן לטפס ברגל או בכלי הרכב אל הכפר האוטופי נווה שלום. בכפר מתגוררות 50 משפחות של ערבים ויהודים, המנסים להוכיח שניתן לחיות יחד למרות הכול.

הנזיר ברונו הוסאר ממנזר השתקנים הגה את הרעיון השיתופי וביצע אותו כנגד כל הסיכויים והבירוקרטיה הישראלית. ברונו היה מועמד פעמיים לפרס נובל לשלום על מפעלו זה. כמתבקש הוקם בכפר מרכז לשלום בין כל הדתות, ואפילו רוגר ווטרס מה”פינק פלויד” (קצת לפני שהפך להיות שנוי במחלוקת) בחר להופיע כאן בשנת 2006 כמחווה לרעיון השלום אותו מסמל הכפר, בהופעה ביצע בשלמותו את אלבום המופת “הצד האפל של הירח” – “Dark side of the moon”.

אגדה – מדוע שותקים הנזירים?
האגדה על מנזר השתקנים מספרת כי היה הייתה צעירה יפת תואר שהתגוררה באיזור וצמתה ריקדה על גבה בעת שדילגה עם העדר בין הגבעות הסלעיות מעל הכפר. אהובה חיכה לה ליד המעיין עם החליל וכל תושבי האיזור ידעו שהם נועדו זה לזאת.

יום אחד כרע הבחור על ברכיו וכרך על אצבעה פרח בר. “תינשאי לי אהובה ונבנה יחד את ביתנו כאן בכפר”, ביקש. היא קפצה משמחה, חיבקה ונשקה לו. ההכנות לחתונה היו מרובות ונמשכו זמן רב. קרובי משפחה הוזמנו ממרחקים, מיטב הצאן הוכן לשחיטה וטובי המטעמים הוכנו על ידי נשות הכפר.

אך הזמנים קשים היו בארץ. כובשים מארצות רחוקות לחמו זה בזה על הדרך לירושלים, מגפי קלגסים רמסו את שדות החיטה, העדרים הוחרמו, המטעים נבזזו להאכיל צבאות זרים ומיסים כבדים הוטלו על הכפר. כל מלך ושפתו המוזרה, כל מצביא וחוקיו הנוקשים.

הגיע ערב החתונה והחוגגים הרבים התאספו, בני הזוג לבושים לבן ועל ראשיהם זר, הוריהם מלווים אותם אל החופה לצלילי העוד והדרבוקה. ואז הגיעו פרשים לובשי שריון כבד ונושאי חניתות ארוכות ובראשם הנציב. “עצרו!”, פסק הנציב. “אני תובע את זכות הלילה הראשון עם הכלה. זו זכותי על פי החוק שקבעתי”.

זעק החתן וקפץ על הנציב אך נעצר על ידי שומריו וחרב לגרונו. צעק האב אך החיילים קשרו את ידיו, האימהות זעקו בבכי וקרעו את בגדיהן אבל החיילים העלו את הכלה על סוסם ונעלמו אל תוך הלילה. רדף הצעיר בעקבותיהם ועם בוקר על גבעה מצא את גופתה מוכתמת בדם וסכינה נעוץ בליבה לאחר שבחרה לקחת את חייה ולא להתמסר לנציב. קבר אותה הצעיר במקום בו מצאה, הציב אבן על קברה ללא שם ועיטר אותה בפרחי הבר שאהבה.

נשאר הצעיר וחיבק את האבן, בכה עד שנגמרו דמעותיו ונדם קולו ולא היה מוכן לעזוב את כלתו. עברו נזירים בסביבה, חשו את כאבו ונשארו לידו לאות הזדהות ובשתיקה. עוברי אורח ראו קבוצת אנשים שותקת, הבינו כי קדוש המקום ונשארו אף הם לזמן קצר לשתוק יחדיו.

לקראת החורף בנו הכפריים גג מעל ראשם להגן עליהם מפני מהגשם. עברו שנים והמקום נודע כמקום קדוש, אליו באים לשתוק ולהתרכז באבל ובכאב. המבנה הקיים התפתח במשך השנים מתרומות ומנדבות האורחים ועולי הרגל.

ליקר אניס וקונצרטים בשבתות
מבנה היפה והמיוחד בו שוכן מנזר השתקנים נבנה במקור בשנת 1861 כבית מלון ואתר נופש, אך עקב קשיים כלכליים נמכר לכנסייה הנוצרית. בשנת 1929 שופץ המקום לאחר רעידת אדמה קשה. אנשי מנזר השתקנים אינם חיים מתרומות אלא מתפרנסים מחקלאות ומהיקב הנמצא במנזר. הם מייצרים כל שנה כרבע מיליון בקבוקים של סוגי יין וליקרים מענבים הגדלים בשטח המנזר. בנוסף לייצור היין משכיר המנזר את המקום להופעות מוזיקליות של אמנים שונים.