ברכת רם בגולן – מיתוסים ואגדות

למרגלות החרמון ניצב לוע הר געש קדום ויפה המהווה חידה לגיאולוגים, והתושבים באיזור מכנים אותו ‘עינו של אלוהים’. מני נחמן מסביר מדוע נקשרו אגדות רבות לבריכת רם

בשולי החרמון, ליד היישובים הדרוזיים מסעדה ומג’דל שמס, מסתתר מקווה מים שליו ומסתורי המכונה בריכת רם. בערבית שמו נהגה “ראן” ואצל יוסף בן מתתיהו הוא מכונה ביוונית “הפיילה” (הגיגית), בשל צורתו האליפטית המזכירה גיגית. האגם הטבעי היפהפה בולט בכחול מימיו על רקע הבזלת הכהה ושטחי מטעי הפרי המקיפים אותו. הוא מוזן מנביעות תת קרקעיות בתחתיתו שעומקן כעשרה מטרים. כיום מוזרמים אליו בחורף גם מי נחל סער הסמוך ובקיץ שואבים ממימיו להשקיה.

על שפת הבריכה בצל עצי הפרי נמצא “גן הוואי” – מקום מנוחה קטן וחביב, בו ניתן לשכור סירות מפרש או משוטים ולהפליג בנחת במימיה. שעת הזריחה היא שעתה היפה ביותר, אז משקפת הבריכה את השמש ואת המטעים הרבים שמרפדים את הנוף. אם אתם מוכנים להשקיע ולמרות הקור המצמרר של הבוקר, שווה לכוון שעון מעורר. יהיה זה אחד הדברים הכי טובים שתעשו בשביל עצמכם.

על אף הפסטורליות, לבריכת רם עבר גיאולוגי סוער, והיא יושבת בתוך הר געש קדום שראשו התפוצץ. הפיצוץ יצר מכתש שהוצף מי תהום מתוקים. אפשר גם לשחות כאן, אך כדאי לדעת שהמים עמוקים מאד בסמוך לקו החוף.

המדרונות הסובבים את הבריכה מעובדים להפליא על ידי האיכרים הדרוזים. היא נקראת בצדק בשם “בריכת רם”, בהיותה מוקפת הרים גבוהים המתנשאים מעליה. כיום הבריכה היא שמורת טבע ובמימיה משקים את הגידולים החקלאיים באיזור.

ונוס מבריכת רם

בריכת רם נמצאת בתוך בקעה המזכירה בצורתה מכתש. אורכה של הבריכה מגיע עד לכ-850 מטרים ורוחבה עד ל-600 מטרים. המדרונות היורדים אליה הם בזלתיים ועל אדמת הטוף גדלה צמחייה הנדרשת למים. הדעות חלוקות באשר לדרך שבה נוצרה הבריכה – יש הרואים בה קלדרה, כלומר לוע של הר געש שהתמלא במים, או סוג של מאר, ויש הרואים בה סוג של דולינה, חלל שנוצר כתוצאה מהמסה קארסטית של סלעי גיר. כיום רווחת יותר התאוריה הרואה בבריכה סוג של לוע של הר געש.

בבריכה נמצאו צלמיות ארכיאולוגיות חשובות ביותר. צלמית “ונוס מבריכת רם” נחשבת לייצוג העתיק ביותר של דמות אנושית הקיים בתיעוד הארכיאולוגי. מדובר בפסלון המשויך לקבוצת החפצים הפרה היסטוריים המכונים צלמיות ונוס, אשר נמצאה ב-1986 באיזור ברכת רם. צלמית זו גולפה מאבן סקוריה אדומה, אורכה 3.5 סנטימטרים וייתכן כי שימשה למטרות סמליות או דתיות.

הצלמית תוארכה לתקופה שבין 233,000 לפנה”ס ל-800,000 לפנה”ס, תיארוך שהסתמך על המקום שבו התגלתה – בין שתי שכבות בזלת. נראה כי נוצרה בידי ציידים-לקטים, ואף ישנן ראיות לאופן תהליך העבודה, סימנים לכך שהאומן הקדום מצא חלוק אבן שקימוריו הטבעיים היו נשיים למראה והשתמש בטכניקות חריטה על מנת להוסיף לדמות צוואר וידיים.

בפי המקומיים מכונה הבריכה בשם “העין של החרמון”. מכאן ניתן לעלות ברגל לקברו של השיח’ יעפורי, אשר לפי הדרוזים נקבר כאן לפני 1,300 שנה וקברו הפך מאז למקום קדוש עבורם. הבקעה הגדולה הנטועה עצי תפוחים ומעט דובדבנים נקראת מרג’ יעפורי על שם הקדוש.

דמעת האישה הבוכייה

אחת האגדות אודות הבריכה כורכת זו בזה את הגיאוגרפיה עם טבע האדם: הגבעה הקטנה הסמוכה לבריכת רם נקראה בשם ג’בל א-שייח’ה (גבעת אשת השייח’), בעוד שצפונית לה מתנשא הר חרמון המלכותי, שגובהו כמעט 2,100 מטרים טידוע בכינוי ג’בל א-שייח’ (הר השייח’). האגדה מספרת כי לאחר שנים רבות של חיים בצוותא חדל השייח’ לאהוב את אשתו, ובריכת רם היא עינה התכולה הדומעת של אותה אישה.

במהלך ההיסטוריה נקשרו בבריכה מיתוסים ואגדות רבות נוספות. המיתוס המפורסם ביותר גורס כי הבריכה קשורה בקשר תת-קרקעי עם נחל חרמון (הבניאס). על אף שהתאוריה נגזרת מבסיס הגיוני – האיזור הוא קארסטי ותהליכי קארסט יכולים ליצור מנהרות תת-קרקעיות ארוכות למדי, היא הרחיקה לכת ומופרכת באופן חד משמעי. האזכור הראשון לקשר בין הבריכה לבניאס מופיע במיתולוגיה היוונית שמספרת על האל פאן שאיבד את חלילו בבריכה ומצא אותו מאוחר יותר צף במימי הבניאס.

גם יוסף בן מתתיהו תיאר את המיתוס והציג ראיות לכאורה לקיומו: “ואיש עוד לא ידע לפנים, כי מן הבריכה הזאת יוצא הירדן, עד אשר בא פיליפוס, הוא זרה מוץ על פני ברכת הקערה [בריכת רם], ואחר כך מצא כי נסחף המוץ אל פמיאס [העיר הצמודה לבניאס]” (מלחמת היהודים ברומאים, ג, י).

עם זאת, שתי טענות אלו הופרכו במהרה על ידי פיזיקאים, אשר חישבו ומצאו שאם היה קשר תת-קרקעי כזה – הרי שהבריכה הייתה מתרוקנת תוך 19 יום בלבד.

תמונה ראשית: ר.הרטוב / CC BY-SA-3.0