היהלום הנעלם: טיול ואגדה בגן לאומי בית גוברין
אי שם בשפלת יהודה שוכנת עיר קדומה שטיול בה מבטיח הרפתקה בין מערות ומחילות בשילוב של טבע ומעשה אדם. מני נחמן עם טיול בבית גוברין ואגדה קטנה על יהלום גדול
טיול אל גן לאומי בית גוברין הוא הרפתקה קסומה של מערות ומחילות, שילוב של היסטוריה ואגדות, טבע ומעשי אדם. במהלך הטיול אפשר לחקור את צפונות האתר בית גוברין, לזחול במערות, לשמוע על גבורות ישראל, לבקר בבית הבד המשוחזר, להשקיף על נופי מולדתנו ולבקר במערת הפעמון.
גן לאומי בית גוברין הוא אתר שעבר שימור ושיחזור של היישובים הקדומים מארשה ובית גוברין בשפלת יהודה. בית גוברין בארמית הוא “בית הגברים”, ועל פי האגדה, ישבו במערות האיזור ענקים – ומכאן השם.
הרומאים שינו את שם העיר הקדומה לעיר בני החורין, והפכו אותה לבירת האיזור. המיוחד באיזור שהוא בנוי מסלעי קירטון רכים, המאפשרים חציבה קלה, ועל כן בנה האדם פנימה לתוך האדמה – ולא כמקובל מעליה.
מימי קדם חצב האדם באיזור אלפי מערות שיצרו מבוך ענק של אולמות וחללים גדולים מתחת לפני הקרקע. המערות שימשו למגורים, מחסנים ובתי מלאכה, מחילות מסתור מפני לגיונות זרים, מערות קבורה ומערות לגידול יונים הנקראות קולומבריום.
אלת האהבה ויונים למאכל
פירוש המילה קולומבריום ביוונית הוא שובך יונים. במהלך טיול בבית גוברין אפשר לבקר במערת הקולומבריום – מערה שקירותיה עטורים “כיסים” רבים החצובים בסלע. בתקופת השלטון היווני והרומאי באחזור גידלו במערות אלה יונים למאכל, והחורים בקיר שימשו ליונים כתאי מגורים.
האגדה מספרת כי אחרי שנים רבות של עמל חגגה העיר הקדומה את הקמתה. פסל אפרודיטה, אלת היופי והאהבה הושלם, והתושבים חגגו את טקס הצבת הפסל בקרנבל של תלבושות ומוזיקה. החוגגים נשאו את הפסל משער העיר ועד למקדש בתהלוכה צבעונית ומפוארת. כולם ידעו שהאלה תעניק לעיר יופי, אהבה והרבה תיירים. אפרודיטה הפסל הייתה מדהימה: עשויה שיש לבן, עיניה יהלומים נוצצים ולראשה כתר זהב. לכבודה נבנה מקדש בצלע ההר, שם הוצבה.
למריוס הצעיר מכפר האיכרים שמעבר לגבעה הייתה אהובה, בתו של ראש הכפר, וחלומו היה לבקש את ידה. אך מאחר שהאהבה יקרה הייתה ואילו המשכורת נמוכה, החליט מריוס לבקש עצה מאלת האהבה.
יהלומים הם חבריה הטובים של האישה
נכנס מריוס בדממה למקדש, חלץ את נעליו, כרע ברך והגיש זר פרחי שדה לאלה כמנחה. “אלת האהבה, אפרודיטה, אנא עזרי לי, הראי לי את הדרך ללב אהובתי”, ביקש. לפתע הבחין בניצוץ בעיני האלה והבין את התשובה: עליו לקחת את אבן היהלום מעיני הפסל, להציבה בטבעת זהב ולבקש את יד אהובתו.
ניגש מריוס למשימה, טיפס על אבן גדולה ובסכין שהיה ברשותו חילץ את היהלום מהפסל. כשירד עם היהלום הנוצץ בידו, שמע לפתע קולות אנשים קרבים. נבהל מריוס, חצב במהירות חור קטן בקיר להטמין בו את היהלום ויצא במהירות מהמקדש.
למחרת הגיעו כוהני המקדש ונדהמו לגלות את הגניבה. מיד פרצה מהומה בעיר ושוטרים נשלחו לחפש בכל בית ובכל כיס את היהלום – אך לא מצאו דבר. חקרו, בדקו והציעו פרס גדול אך הגנב לא נמצא. מריוס פחד לחזור לבית המקדש והתבייש לבקש את יד אהובתו פן תעניש אותו אפרודיטה.
השנים חלפו ואהובתו נישאה לאחר. מריוס לקה במרה שחורה, הזניח את עצמו ואת עבודתו והחל לשתות. זקנו גדל והאפיר וחובות ההימורים הצטברו. הזמן עבר, את פסל האלה העבירו למקום בטוח יותר, ואת עינה החסרה תיקנו.
לילה אחד העז מריוס וחזר למקדש הנטוש, לקיר בו הטמין את היהלום. חפר חור קטן במקום שזכר, אך היהלום לא היה שם. חפר עוד אחד – ואין דבר. קילל בייאושו את ההר שהחביא את היהלום מפניו והמשיך לחפור.
וכך עוד לילה ועוד לילה חפר מריוס עד שאיבד את שפיותו והיהלום לא נמצא. האגדה מספרת שעד עצם היום הזה רוחו מגיעה לכאן כל לילה לחפש את היהלום שנעלם. ואכן, מי שטורח לספור, מוצא כאן כל בוקר חור חדש נוסף.
תמונה ראשית: Talmoryair / CC BY 3.0