ירח בעמק איילון: ביקור בפארק קנדה

פינות חמד שקטות וירוקות, בוסתני פרי נטושים, מערות חבויות, מחילות מסתור וגם בריכה אחת קטנה ונפלאה. מני נחמן עם הצעה לטיול במעיין עין איילון בירושלים

יש אנשים שמגיעים לפארק קנדה בירושלים ומוצאים לעצמם פינה שלווה או מתנחלים לפיקניק בפינה הפנויה הראשונה שהם מוצאים. אך יש כאלה שאוהבים לחקור לעומק את פינות הפארק הענק הזה, שגודלו כ-7,000 דונם, ולגלות בו פינות חמד ירוקות, נחלים ומעיינות, מערות חבויות, בוסתני פרי נטושים, מחילות מסתור, מערות קבורה, בריכה אחת ומגוון של בעלי חיים. אפשר גם להיתקל בשרידים ארכיאולוגים רבים מתקופות שונות וגם בשרידי הכפר הערבי דיר-איוב, ששכן בשטח זה עד שנכבש במלחמת השחרור.

שמש בגבעון דום!

השטח של פארק קנדה היה עד למלחמות רבות בתולדות עם ישראל. כאן לחם יהושע במלכי הכנענים, והד קריאתו “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון” עדיין משוטט לו בין הגבעות. כאן לחמו גם החשמונאים ביוונים, ועלו לאחר הניצחון לטהר את ירושלים ולהמציא את חג החנוכה. הרומאים בנו כאן אמות מים ואילו הצלבנים הקימו מבצר שהגן על עולי הרגל לירושלים. במלחמת העצמאות אף ניטשו כאן קרבות מרים בין הלגיון הירדני לכוחות צה”ל.

האגדה מספרת כי בטרם הפך לפארק, גר בכפר הערבי ששכן באיזור אפנדי עשיר ומכובד מאד. לאפנדי היו עדרי צאן, בית מלאכה לקדרות ותחנת קמח גדולה ליד המעיין, ובה אובניים ענקיות לטחינת החיטה הסובבות בכח המים הזורמים. כל תושבי הסביבה היו מביאים שיירות חמורים עמוסי חיטה לתחנה, וזו הייתה הופכת לקמח שנשלח לעיר הגדולה היישר אל מאפיית הפיתות והלחמים הגדולה של האפנדי.

אין ברירה, צריך לעבוד

לאפנדי היה בן אהוב, יפה תואר ומפונק מאד. יום אחד הגיע הבן לבגרות וסיים את לימודיו. אמר לו האב: “שמע יא אבני, הגיע זמנך לעבוד ולעזור למשפחה. מחר בבוקר לך אל תחנת הקמח ותעזור בהזנת שקי החיטה לאובניים. תשלום טוב נותנים שם, שטר של עשרה דינר ליום”. ענה לו הבן: “אבל עבודה קשה ונחותה היא זו, רוצה אני לנהל את עסקייך, לשבת במשרדך בעיר, לתת פקודות לעובדים ולא לקרוע את הגב כפועל פשוט”.  השיב לו האפנדי: “אוסקוט יא בני. אתה תעשה מה שאמרתי ודי”. שתק הבן.

למחרת בבוקר יצא האב לעסקיו בעיר ואילו הבן הלך אל אימו האוהבת. “אמא אמא, מה אעשה?”, שאל הבן. ריחמה עליו האם, נתנה לו שטר של עשרה דינר ואמרה לו: “תנוח יא בני, בערב כשישאל אותך אביך איך היה לך יומך בעבודה, תגיד לו שהיה בסדר ותראה לו את השטר כהוכחה”.

דינרים עולים באש

הגיע הערב, ובני המשפחה רחצו ידיים, התיישבו סביב השולחן ובירכו על המזון. בטרם החלו לסעוד שאל האב את בנו הצעיר על יומו. “היה בסדר”, ענה הבן והראה לאביו את השטר. לקח האפנדי את השטר, הביט בו משני צדדיו בתשומת לב והשליכו אל האש. בני המשפחה הביטו בו בתדהמה, אך מפאת הכבוד לא העזו לפצות פה.

למחרת קרה אותו הדבר – האם נתנה לבנה בשעות הבוקר שטר של עשרה דינר, ובערב השליך האב את השטר אל האש. לאחר כשבועיים בא הבן כהרגלו לאימו וביקש ממנה את השטר. אולם לראשונה האם סירבה. “די, נגמר, כל מה שחסכתי בצד ונתתי לך מדי יום, אביך שרף ואין עוד”, אמרה, “מה אעשה?” התייפח הבן והאם השיבה: “אין ברירה, לך לתחנה ותעבוד”.

בחוסר רצון הלך הבן לתחנה מפחד אביו ועבד יום שלם, נשא על גבו הכואב שקי קמח כבדים, כפות ידיו העדינות התמלאו ביבלות, בגדיו התלכלכו וזיעתו נטפה. בארוחת הערב לאחר ברכת המזון, שוב השליך האפנדי את השטר של בנו. קפץ הבן אל האש והציל את השטר וצעק לאביו: “לו רק היית יודע כמה עבדתי והתאמצתי עבור השטר הזה”. או אז  חייך אליו אביו החכם ואמר: “זו הפעם הראשונה שאני מאמין לך שעבדת – בוא שב על ידי”.

זה נוער זה?

נערי מושב בית חורון, השוכן צפונית לפארק קנדה, לא מפונקים כמו בן האפנדי. הם לקחו על עצמם יוזמה ברוכה וללא תשלום של פיתוח מספר אתרים בפארק, לעיתים בהתנגשות עם קק”ל. נערים מקסימים אלה עמלו וחפרו, ביטנו וטייחו את הבריכה בפארק, המכונה עין איילון, ועומקה כמטר ועשרים. הבריכה ניזונה ממי הבאר הסמוכה, ביר אל ג’בר. המים נקיים ומרעננים ומהווים סיום מושלם לטיול

איך מגיעים?

בדרך עפר סבירה גם לכלי רכב פרטי מתוך פארק קנדה, או הכי נוח דרך מושב מבוא חורון, לעבור דרך מטע השקדים, מתחם מרעה הפרות, ליד מאגר מי ההשקיה והגעתם, טבילה נעימה!